פסק-דין בתיק ע"א 5373/02

השופט ס' ג'ובראן:

העובדות הצריכות לענייננו

1.        כשהיה גיא נבון (להלן - המערער), יליד שנת 1978, כבן שלושה שבועות הוא חלה בדלקת קרום המוח; ביום 5/12/1978 החל המערער להיאנח וחומו עלה. כשראו שמצבו מחמיר מיהרו הוריו למרפאתו של ד"ר ואליס, רופא הילדים של המשפחה (להלן - ד"ר ואליס). ד"ר ואליס שלח אותם בדחיפות עם הפניה לבית החולים קפלן ששייך למשיבה. המערער אושפז בבית החולים, שם קיבל טיפול אנטיביוטי, ושוחרר לאחר עשרה ימים מבלי שאירעו סיבוכים מיוחדים. רק בהמשך התפתחה בהדרגה תמונה של שיתוק מוחי והוא הוכר כבעל 100% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

           בשנת 1991 שמע חיים נבון, אביו של המערער, (להלן - האב) הרצאה בנושא שיתוק מוחין, ממנה למד, כי יש אפשרות שאופן הטיפול שהעניק בית החולים לבנו בעת שחלה בדלקת קרום המוח השפיע על או היווה גורם לשיתוק המוחין שהתגלה בהמשך. האב פנה למספר עורכי דין במהלך השנים שלאחר מכן אולם פניותיו לא הולידו הגשת תביעה. לבסוף, בשנת 1998, הגיש תביעה בשם בנו באמצעות בא כוחו בערעור שלפנינו, עו"ד פוזנר. טענתו בכתב התביעה היתה, כי היה פער של כחמש שעות בין זמן הגעתו לבית החולים לבין המועד בו התחילו לטפל בבנו. אותו פער של חמש שעות מהווה זמן קריטי במקרה של מחלה חמורה כדלקת קרום המוח אצל תינוק בן שלושה שבועות ויש קשר סיבתי בינו לבין שיתוק המוחין בו לקה. המערער צרף חוות דעת לכתב תביעתו מאת ד"ר להט, שהביע דעתו, כי במידה ובית המשפט יקבע שאכן היה איחור של כחמש שעות בין זמן ההגעה למיון לבין תחילת הבירור הרפואי ולאחריו מתן הטיפול האנטיביוטי, הרי שבית החולים לא עמד באמות מידה מקובלות ומחייבות.

           יש לציין, כי החלק הארי מתיקו הרפואי של המערער בבית החולים נשמר. מהרשומות הרפואיות עולה, בין השאר, כי בצהרי יום 5/12/1978 בשעה 12:00 בצהריים נמדד חומו של המערער והחלו לבצע בו בדיקות. לפי גירסת האב, לעומת זאת, הוא התייצב עם המערער בבית החולים רק בשעה 17:00, לאחר שעזב את מרפאתו של ד"ר ואליס, ורק בסביבות השעה 22:00 החלו לבדוק את בנו.

בית המשפט המחוזי

2.        בהתאם לנטען בכתב התביעה החליט כבוד השופט רביד על חלוקת הדיון ל'פרוסות': ראשית, ישמעו עדויות באשר לשאלה העובדתית, האם אכן בדיקת המערער ומתן הטיפול נעשו רק כחמש שעות מרגע הגעתו לבית החולים. במידה ויוכח שאכן כך היה, יעבור בית המשפט לשמוע את עדויות המומחים באשר לשאלה, האם יש קשר סיבתי בין התנהגות בית החולים לשיתוק המוחי בו לקה המערער. לעומת זאת, אם יקבע בית המשפט שלא הוכחה הטענה העובדתית, אזי התביעה תדחה מבלי לעבור ל'פרוסה' הבאה של הדיון. ואכן כך היה. בהחלטתו מיום 29.11.01 קבע כב' השופט רביד, כי לא הוכחה הטענה העובדתית הבסיסית, שהעלה המערער בכתב תביעתו, וביום 7.5.02 נתן תוקף של פסק דין להחלטה זו, תוך שהוא דוחה את התביעה כולה, וזאת מבלי לשמוע את המומחים מטעם הצדדים.

           התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי כללה, בראש ובראשונה, את תיקו הרפואי של המערער (שסומן כ נ/3), הכולל את המסמכים הבאים: סיכום מחלה, תולדות המחלה ומהלכה, בהתאם לכל יום אשפוז, ההפניה של ד"ר ואליס לבית החולים (יש לציין כי לא נרשמה שעת ההפניה על גבי הטופס), גליון חום, בו מפורטים מדידות החום, העירויים, התרופות, האוכל והבדיקות שקיבל, גליון בדיקות מעבדה, הפניות לבדיקות שונות, ותוצאות של בדיקות. בנוסף לתיק הרפואי שמע בית המשפט קמא עדויות מטעם הצדדים. מטעם המערער העידו אביו ואמו ומטעם המשיבה העידו העדים הבאים: גב' סולנג' דזביל, שהיתה בעת אשפוזו של המערער האחות האחראית במחלקת ילדים א' , פרופ' זאב תאודור הנדזל, שהיה בזמן הרלוונטי רופא ילדים בכיר במחלקת ילדים א' של בית חולים קפלן והאחראי הבכיר בעת אשפוז המערער, ד"ר צבי דולב, שהיה הרופא שטיפל במערער עם אשפוזו, ומר אברהם מסקין, שעבד בזמן האמור כמנהל המעבדה הבקטריולוגית.

3.        בית המשפט המחוזי התרשם שעדויות הורי המערער מוטות. לדעתו, הם לא העידו על מה שאירע אלא על מה שהם מאמינים שקרה בבית החולים, ולא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על עדויות אלה. גם לגירסת עדי המשיבה התייחס בית המשפט בעירבון מוגבל, שכן הוא התרשם שהם לא זכרו את המקרה ועדויותיהם התבססו על התיק הרפואי, תוך שהם מנסים לתת פרשנות, שאינה תמיד נכונה, למסמכים שבו. על כן הזהיר עצמו השופט גם לגבי העדויות שלהם. עיקר קביעותיו העובדתיות מתבססות על המסמכים שבתיק הרפואי וכן על אותם חלקים בעדויות שנראו בעיניו מדויקים ואמינים.

4.        בית המשפט הנכבד לא קיבל את טענות המערער, וקבע כממצא סופי, כי לא היתה הזנחה בטיפול שניתן לו מעת קבלתו לבית החולים, והוא קיבל טיפול רצוף בחדר מיון ובמרפאת ילדים א'. למסקנתו זו הגיע, בין השאר, לאחר שהתייחס לנקודות הבאות; 

           ראשית, הוא לא קיבל את טענת המערער, לפיה כוונת רישום השעה 12:00 בגיליון החום הינה למעשה 24:00,  שכן אף אחד מעדי ההגנה לא נשאל על אפשרות זו.

           שנית, התייחס לטענה, לפיה קיימת סתירה בין רישום החום בגיליון (38.5 מעלות בעת קבלתו) ובין הרישום בתולדות המחלה מיום 5/12/78 (כאילו חומו של המערער עמד על 40 מעלות). למעשה לא קיימת סתירה של ממש, לדעת השופט הנכבד, כיוון שמעלות החום שנכתבו בגליון תולדות המחלה מהוות חלק מהאנמנזה, שנרשמה בראשית הדף והתבססה על המידע שמסרו הוריו בעת קבלתו של המערער לאשפוז, ולא על הבדיקות שבוצעו ע"י בית החולים עצמו.

           שלישית, קבע, שאין גם סתירה ממשית בין הרישום בגליון תולדות המחלה, לפיו ביום השני חלה ירידה בחום, לבין הרישום בגיליון החום, וזאת משום שמגיליון החום עולה, שאכן חומו של המערער ירד ביום הראשון והמשיך לרדת בבוקר של היום השני והחל לטפס ולעלות רק בשעות הצהריים.

           רביעית, קבע השופט קמא, כי בניגוד לטענת המערער, הרי שהרישום בגיליון החום עולה בקנה אחד עם רישומים נוספים בתיק הרפואי וכן עם הנהלים שרווחו באותה תקופה בבית החולים, כפי שתוארו בעדויות מטעם המשיבה; כאמור, בגיליון החום נרשמה מדידת חום ראשונה ב5/12/78 בצהריים, וכן נרשמו עירויים ובדיקות שנעשו באותו היום, וזאת בניגוד לטענת האב, לפיה בדיקת המערער החלה רק בשעות הלילה המאוחרות של אותו יום. ממסמכים נוספים בתיק הרפואי עולה, שביום 5/12/78 נלקחה בדיקת ניקור מותני, שבעקבות תוצאותיה הראשונות נתנה הוראה לתת למערער אנטיביוטיקה רחבת היקף. התוצאות הסופיות של הבדיקה הגיעו כבר השכם בבוקר שלמחרת או אז הוחלף סוג האנטיביוטיקה. בהתאם מהעדויות עולה, כי תוצאות סופיות של בדיקת הניקור המותני מתקבלות רק לאחר כשמונה עשרה שעות, ועל כן אם הבדיקה נעשתה, כפי שטוען המערער, בשעות הלילה המאוחרות,לא היו מתקבלות התוצאות לפני הצהריים של יום המחרת, ה 6/12/78.

           חמישית, לדעת השופט המלומד, אין בפער בין כמות התרופות שאמור היה המערער לקבל על פי הוראת הרופא לבין כמות התרופות שקיבל בפועל, כדי לחזק את טענות המערער. בעדותו הסביר פרופ' הנדזל, כי הכמות שנרשמה התייחסה למחזור של 24 שעות, ועל כן לא ניתנה בין 12:00 בצהריים לבין הבוקר שלמחרת, אז הוחלף סוג האנטיביוטיקה, כל הכמות שנרשמה.

           שישית, בגיליון תולדות המחלה, בחלק שמתייחס ליום האשפוז הראשון (מסמך 9 בתיק הרפואי, נ/3) רשומות בכתב ידו של ד"ר דולב מספר בדיקות שנעשו במהלך האשפוז במיון וכמה בדיקות אחרות שנעשו עוד באותו יום במחלקה. אחת מהבדיקות שנעשו במיון הינה בדיקת הניקור המותני (LP). רישום זה עומד בניגוד לטענת הורי המערער, לפיה המערער לא נבדק בחדר המיון ורק משהועבר למחלקת הילדים החל הטיפול בו. 

           לסיכום, קבע השופט, כי מהעדויות ומהתיק הרפואי עולה תמונה ברורה של טיפול רצוף, שהחל בצהרי יום האשפוז: המערער התאשפז בסביבות השעה 12:00, לאחר מכן נערכו לו בדיקות סטנדרטיות ונעשתה אנמנזה (שארכו כשעה - שעה וחצי). מאוחר יותר נשלח לבדיקות רנטגן, וכן נלקחה ממנו בדיקת ניקור מותני. עצם קיומן של הבדיקות הללו מתועד בתיק, ומגיליון תולדות המחלה עולה שהן נעשו ביום הראשון לאשפוז עוד במיון ולפני שהועבר למחלקה.  התוצאות הראשונות של בדיקת הניקור המותני מתקבלות רק לאחר כשעתיים. כאשר אלו הגיעו, בסביבות השעה 16:00, כבר יצא פרופ' הנדזל, שהיה הרופא הבכיר, לביתו, וד"ר דולב התקשר לדווח לו על התוצאות. פרופ' הנדזל אישר מתן אנטיביוטיקה רחבת טווח, ומהתיק עולה שהיא אכן ניתנה למערער באמצעות עירוי. תרבית ראשונית ובדיקת רגישות ניתן לקבל רק לאחר כשמונה עשרה שעות, ולכן רק בבוקרו של יום המחרת הגיעו התוצאות,שהראו על הימצאותם של מנינגוקוקים, ואז הורה פרופ' הנדזל על החלפת האנטיביוטיקה, וגם פרט זה עולה מהרשומות הרפואיות.

טענות הצדדים